האישה האחרת 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", כתב טולסטוי, "אך המשפחות האומללות, אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

אולם, נדמה שגם גדול סופריה של רוסיה, לא יכול היה להעלות על דעתו את הטרגדיה הייחודית שפקדה את בני המשפחה, בני הזוג ע' ומ'.

בני הזוג נפגשו לפני 16 שנה. היא הייתה גרושה. הוא היה רווק. השניים עברו לגור יחד. נולדו שני ילדים. משפחה, בדומה למאות אלפי משפחות אחרות בארצנו, החיות במסגרת המוסד המשפטי של "ידועים בציבור".

חלפו 13 שנה, מ' נקלע למשבר. הוא התמכר לטיפה המרה. מסלול חייהם של בני המשפחה התהפך עליהם. מצוקה קשה מנשוא הפכה מנת חלקם. מריבות ללא תוחלת. אלימות.

מ' עזב את הבית וחזר אליו. בהמשך הכיר אישה אחרת, שותפה ל"חגיגות השתייה" ושוב עזב את הבית. כך עזב וחזר, עד שבאחת הפעמים בהן עזב, מצא את מותו.

בית המשפט קבע כי האישה האחרת הרגה אותו ושלח אותה לשבע שנות מאסר.

נחזור כעת אל ע' וילדיה. הם פנו לבית המשפט והוכרו כבת זוגו וילדיו של המנוח ולכן כיורשיו על פי דין.

עם צו הירושה שנתן בית המשפט, פנתה ע' לקרן הפנסיה מבטחים. בקרן זו היה המנוח מבוטח עד יום מותו. ע' ביקשה לקבל את פנסיית השאירים כאלמנתו. מבטחים סירבה.

צו הירושה לא מעניין אותנו, הסבירו לה נציגי הקרן, מבחינתנו את לא היית בת זוגו של המנוח. לא זו אף זו: התקנון שלנו מקנה זכויות רק לבת זוג שהתגוררה עם המבוטח, שנה אחת ברציפות טרם פטירתו. והרי המנוח עזב אותך בטרם נהרג.

ע' פנתה לעזרת בית הדין לעבודה.

האם זה ישכיל להבין, את שהבין טולסטוי, כי כל משפחה אומללה על פי דרכה, כי עזיבתו של מ' את ביתו נעשתה מתוך מצוקה ולא מתוך רצון מודע לפרק את התא המשפחתי, למרות שאולי זו משמעות העזיבה במשפחות אחרות?  

עניינה של ע' הונח על שולחנה של השופטת ורדה סאמט, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

כדי שאישה תהפוך לידועה בציבור, מסבירה השופטת, עליה להוכיח שתי עובדות. ראשית, כי קיימה עם המנוח מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות. שנית, עליה להוכיח כי ניהלה עם המנוח משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.

העדויות ששמעתי, קובעת השופטת סאמט, אינן מתיישבות עם גרסת ע' לפיה המנוח ניהל עימה משק בית משותף עד ליום פטירתו, וכי הקשר שניהל עם האישה האחרת היה רק לצרכי בילויים ושתייה. ע' עצמה העידה כי  כשמונה חודשים לפני שנהרג "עזב את הבית ולא חזר", וכי ממועד זה גר עם האישה האחרת שלבסוף הרגה אותו.

אבל, טענה ע', חפציו של המנוח נותרו בדירת מגורינו המשותפים, הוא המשיך לקבל לדירה זו מכתבים וגם בתעודת הפטירה מצוינת דירתנו ככתובתו של המנוח.

בעובדות אלה כשלעצמן, קובעת השופטת, אין כדי להעיד על ניהול משק בית משותף. ניהול משק בית משותף יכול להתבצע רק תוך כדי מגורים משותפים תחת קורת גג אחת. גם אם המנוח התכוון לחזור בעתיד אל ע' ואל ילדיו ולשם כך הותיר את חפציו בדירתה, הרי שבפועל, בסמוך לפטירתו, במשך תקופה של למעלה מחצי שנה, לא התגורר יחד עם ע', כאשר זו התקופה הרלוונטית לצורך קביעת הזכאות לקצבת שאירים על פי התקנון.

אבל בית המשפט הכיר בי כיורשת של המנוח, בראותו את שנינו, כלשון חוק הירושה, "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף", טענה ע'.

זה נכון, השיבה השופטת, אבל כללי הזכאות לפנסיית שאירים על פי תקנון קרן הפנסיה אינם זהים לכללים של חוק הירושה.

לסיכום, קובעת השופטת, במשך כשמונה חודשים לפחות טרם פטירתו התגורר המנוח עם אישה אחרת ולא עם ע'. בנסיבות אלה לא מתקיימים התנאים להכרת ע' כ"אלמנת מבוטח" לצורך קבלת פנסיית שאירים מאת מבטחים, שכן התנאי למגורים משותפים במשך שנה אחת ברציפות עד למועד פטירתו של המנוח, אינו מתקיים בע'.

בסופו של יום התברר, כי הטיפה המרה גזלה מע' את בן זוגה ותקנון קרן מבטחים הדרקוני, כפי שפורש על ידי בית הדין, גזל ממנה את פנסיית השאירים.

             08.11.2010 מסמך 838